מיקראי: דרך החיים על פי התורה שבכתב

לצערנו הרב, לפני כ־2000 שנה נוצרה מסורת חדשה המכונה "התורה שבעל פה". מטרתה של מסורת זו הייתה לשנות את משמעותן המקורית של המצוות, הפסוקים, שמות החודשים, שמו של בורא עולם, ההלכות והחוקים, ואף את לוח השנה. גם את סיפורי התורה הצליחו לשנות באמצעות מדרשים שאינם תואמים את הכתוב.

ניתן לראות תופעה זו כמעט בכל מצווה בתורה. לדוגמה, הציווי "עין תחת עין" פורש כתשלום ממון; מצוות מזוזה שונתה מכתיבה על משקוף הדלת ("המזוזה") לכתיבה על קלף; ומצוות ציצית, הדורשת פתיל תכלת אחד, הפכה למערכת חוטים מורכבת. אלו הן רק דוגמאות בודדות.

מדריך זה נועד לחזור אל המקור, ולסייע לכל מי שמבקש לחיות את חייו על פי התורה שבכתב בלבד, כפשוטה. כאן תמצאו הנחיות מעשיות לחיי היום־יום, מתוך הבנה ישירה של דברי יהוה.

על פי הכתוב, אין צורך בברכות לפני האוכל. החיוב הוא להודות ליהוה לאחר שאכלת ושבעת. אם אכלת מכל סוג של מזון והגעת לתחושת שובע, עליך לברך ולהודות.

נוסח הברכה הוא:

ניתן להוסיף (אך אין חובה): אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כדברי יהושוע בן נון, ולא כדברי המרגלים שאמרו שהיא ארץ אוכלת יושביה.

כמו כן, יובהר כי אין כל חובה הלכתית ליטול ידיים לפני האוכל. זהו עניין של היגיינה אישית בלבד.

השבת היא יום מנוחה מעבודה. על פי התורה, היום מתחיל בבוקר עם זריחת השמש. לכן, השבת מתחילה בבוקר יום שבת ומסתיימת בבוקר יום ראשון עם הזריחה. אין צורך בקידוש בליל שישי.

איסור מלאכה: המלאכה האסורה בשבת היא כל פעולה הנחשבת כ"מלאכת חול" שאינה לצורך השבת. אין לעסוק בשום עבודה שאינה משרתת את עונג ומנוחת השבת עצמה. לדוגמה, כביסה שאינה נדרשת ליום השבת אסורה. כל מה שקשור לשגרת החול ושאינו לצורך השבת — יש לשבות ממנו.

איסור אש: האיסור השני בשבת הוא הבערת אש. לפיכך, עישון סיגריה שהודלקה באש אסור. עם זאת, שימוש בחשמל מותר, מכיוון שאינו אש. ניתן להשתמש בטלפון, לצפות בטלוויזיה, לבשל בתנור חשמלי ואף לעשן סיגריה אלקטרונית (בתנאי שאינה למטרות עבודה או עסקים).

ימים רבים המצוינים בתורה מוגדרים כ"מקרא קודש". משמעות הדבר, על פי פשט הכתוב, היא יום המוקדש לקריאה בתורה. ביום זה, על האדם לקרוא את התורה שבכתב כולה, ולהקדיש את יומו לכך בלבד.

זמני החגים: על אף שהיום מתחיל בדרך כלל בבוקר, התורה מציינת במפורש עבור חגים מסוימים כי יש לשמור אותם "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב". לכן, בעוד ששבת רגילה נשמרת מבוקר עד בוקר, יש לשים לב לזמנים המיוחדים של החגים. לדוגמה, יום הכיפורים הוא חג שיש לשמור מערב עד ערב, כפי שנאמר: "מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם".

לוח השנה הנכון: חשוב לדעת כי הלוח המקראי שונה מהלוח הרבני הנהוג כיום. אנו מבינים שהעובדה שהחגים חלים בתאריכים שונים לחלוטין מהמוכר עלולה להיות מביכה ולא נוחה, אך זוהי הדרך הנאמנה לכתוב.

התורה מצווה על פתיל תכלת אחד שיוטל על כנף הבגד. יש לשים את הציצית על כל בגד בעל ארבע כנפות. הדבר מיועד לגברים.

כיום, ניתן ליישם את המצווה בקלות. ניתן לרכוש פתיל תכלת ומדבקות גיהוץ ("פאצ'ים") ולחבר אותם לבגדים באופן עצמאי. ניתן להזמין ערכת ציצית מוכנה ואיכותית ישירות דרך האתר שלנו:

חוקי הכשרות על פי התורה שבכתב פשוטים בהרבה מהנהוג. אין צורך בשחיטה מיוחדת, ולכן כל בשר הנמכר בחנויות הוא כשר לאכילה.

בשר וחלב: מותר לאכול בשר עם חלב. האיסור היחיד המופיע בתורה הוא "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". הסיכוי שתבשל גדי בחלב של אמו הספציפית הוא אפסי ברכישת בשר וחלב מהחנות, ולכן אין בכך חשש.

איסור דם: החיוב היחיד הנוגע לבשר הוא הסרת הדם. יש לוודא שהדם נשטף מהבשר ככל הניתן. בשר הנקנה כיום עובר בדרך כלל שטיפה מספקת והוא מוכן לאכילה.

נישואין: התורה רואה בזוגיות המבוססת על חיים משותפים וקיום יחסים בביתם כנישואין לכל דבר. אין צורך בטקס מיוחד.

חובות הבעל

התורה מגדירה במפורש את חובותיו הבסיסיות של הבעל כלפי אשתו, כפי שנאמר בפסוק "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י). חובות אלו מתפרשות כך:

• שאר: משפחה. על הבעל לא למנוע מאשתו את קשריה המשפחתיים ואת תחושת השייכות שלה.
• כסות: לבוש וכיסוי. על הבעל לדאוג לכל צורכי הלבוש והכיסוי של אשתו.
• עונה: זמנה. על הבעל לכבד את הזמן שקבעו לקיום יחסים, להיות נוכח ולא לאחר, כדי שלא לגרום לה סבל.

גירושין: גירושין יכולים להתרחש רק במקרה של "עֶרְוַת דָּבָר", כלומר מעשה בגידה או חוסר צניעות קיצוני מצד האישה (אפילו התכתבות בעלת אופי מיני עם גבר אחר). לא ניתן להתגרש מכל סיבה אחרת. הליך הגירושין הוא כתיבת "ספר כריתות" (מכתב פשוט) בו הבעל כותב לאשתו שהוא משלח אותה, נותן לה אותו בידה, ומוציאה מביתו.

התורה קובעת סדר ברור לחלוקת נכסיו של אדם לאחר מותו. חוקים אלה הם "חֻקַּת מִשְׁפָּט" ואין לשנותם.

זכות הבן הבכור: הבן הבכור מקבל חלק כפול ("פִּי שְׁנַיִם") מכל הרכוש. לדוגמה, אם לאדם היו שלושה בנים, מחלקים את הרכוש לארבעה חלקים: הבכור מקבל שני חלקים (חצי מהרכוש), ושני הבנים האחרים מקבלים כל אחד חלק אחד (רבע מהרכוש).

סדר היורשים:

1. הבנים הם היורשים העיקריים.
2. אם אין בנים, הירושה עוברת כולה לבנות.
3. אם אין בנות, הירושה עוברת לאחיו של הנפטר.
4. אם אין אחים, הירושה עוברת לאחי אביו (דודיו).
5. אם גם אלו אינם, הירושה תינתן "לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ".

סדר זה מבוסס על הכתוב בספר במדבר (פרק כז, ח־יא) ובספר דברים (פרק כא, יז).

התורה מתווה דרך לשמירה על קדושה וטהרה בחיי הנישואין. על פי הכתוב בספר ויקרא (פרק טו), על בני הזוג לפרוש זה מזו במהלך ימי הנידה של האישה.

ההלכה היא כדלקמן: מרגע הופעת הווסת, האישה נחשבת טמאה למשך שבעה ימים. במהלך תקופה זו, על בני הזוג להימנע מקיום יחסי אישות. ביום השביעי, לאחר שפסק הדימום, על האישה לרחוץ את גופה במים כדי להיטהר. מקלחת רגילה מספיקה לחלוטין למטרה זו, ואין צורך בטבילה במקווה או ב"מים חיים". לאחר הרחצה, הם מותרים זה לזו עד לפעם הבאה.

שמירה על הלכה זו היא יסוד חשוב בקדושת הקשר הזוגי על פי התורה שבכתב.

אנו דוחים כל מנגנון הלכתי כגון ה"פרוזבול", שנועד לעקוף את מצוות התורה. על פי הכתוב, בסופה של שנת השמיטה, כל ההלוואות והחובות הכספיים בין איש לרעהו מתבטלים לחלוטין.

בהתאם לכך, אנו דוחים גם כל היתר למכור את פירות שנת השמיטה ("היתר מכירה"). אין להפיק רווח כספי מיבול הארץ בשנת השמיטה, ויש להפקיר אותו כפי שמצווה התורה.

שנת השמיטה האחרונה הייתה שנת תשפ"ב (2021־2022). שנת השמיטה הבאה תחול בשנת תשפ"ט (2028־2029). יש להיערך לכך ולדעת כי חובות יימחקו בסופה.

יש להגות את שם האל כפי שהוא כתוב, באותיותיו: יְהוָה (Yehovah), ולא להשתמש בתחליפים או בשינויים שהתפתחו עם הזמן.

על פי התורה שבכתב, אין חובה להתפלל בבית כנסת או לומר נוסחי תפילה קבועים. התפילה היא פנייה אישית וישירה של אדם לאלוהיו, והיא יכולה להיעשות בכל מקום ובכל זמן, לפי צורך הלב.

התורה אינה מצווה על הנחת תפילין כפי שהיא מוכרת כיום. זהו מנהג שנוצר מאוחר יותר ואין לו בסיס בכתובים. לכן, אין חובה להניח תפילין.

מצוות ברית המילה, כפי שמופיעה בתורה, היא חיתוך הערלה ביום השמיני ללידת התינוק. המצווה מתייחסת לפעולה הפיזית עצמה. אין כל דרישה בתורה למנהגים נלווים כמו "מציצה בפה".

הציווי על המזוזה הוא לכתוב את דברי התורה על משקופות הבית ("המזוזות") והשערים, ולא על קלף הנתון בתוך נרתיק. יש לכתוב את הדברים ישירות על המשקוף.

מטרת הכתיבה היא לזכור את מצוות היסוד בחיי היום־יום. לכן, מומלץ לכתוב על המשקוף את הפסוקים המהווים מקור למצוות המרכזיות המוזכרות במדריך זה:

• ברכת המזון: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ." (דברים ח, י)
• שבת (איסור מלאכה): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ... לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה." (שמות כ, ח־י)
• שבת (איסור אש): "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת." (שמות לה, ג)
• ציצית: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר טו, לח)
• ברית מילה: "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם." (בראשית יז, יב)
• הציווי על הכתיבה: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ." (דברים יא, כ)

זוהי המלצה, וכל אדם יכול לבחור פסוקים אחרים המבטאים את הקשר שלו לתורה ולמצוותיה, כל עוד הם כתובים ישירות על המשקוף.

התורה מנחה אותנו כיצד לנהוג כאשר אדם אחר פוגע בנו. בניגוד לנטייה הטבעית לשמור טינה או לכעוס בסתר, התורה מצווה עלינו לגשת אל האדם ולדבר איתו ישירות על הפגיעה. זוהי חובה המונעת שנאה ומאפשרת ליישר את ההדורים.

כפי שנאמר במפורש: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּא עָלָיו חֵטְא." (ויקרא יט, יז).

יושר בעסקים: התורה מדגישה את החשיבות המוחלטת של יושרה במסחר ובכל קשר עסקי. חובה להשתמש במידות ומשקולות צדק, ולהימנע מכל סוג של רמאות. כפי שנאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ" (דברים כה, יג־טו).

תשלום שכר בזמן: יש לשלם את שכרו של עובד ביום עבודתו, ואין לעכב את התשלום. כפי שנאמר: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר." (ויקרא יט, יג).

חלק זה נועד להדגים כיצד פרשנות חז״ל הרחיקה לעיתים את ההלכה ממשמעותם הפשוטה והברורה של הפסוקים.

מכה אביו ואמו (שמות כא, טו)

"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת."

פשט הכתוב: העונש החמור של "מות יומת" חל רק כאשר אדם מכה גם את אביו וגם את אמו. לשון הפסוק משתמשת ב־ו' החיבור, המחייבת את שני התנאים להתקיים יחד.

פירוש חז״ל: קבעו שהעונש חל גם אם הכה רק את אביו או רק את אמו, ובכך הפרידו את התנאי הכפול שבפסוק.

דין הבור (שמות כא, לד)

"בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם, כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ."

פשט הכתוב: בעל הבור שהתרשל מפצה את בעל הבהמה המתה בשווי מלא ("כסף ישיב לבעליו"). בתמורה, הוא מקבל לרשותו את פגר הבהמה ("והמת יהיה לו").

פירוש חז״ל: יצרו מערכת מורכבת של חישובי שווי הנזק אל מול שווי הנבלה, ותקנות שונות שלא נזכרות בפסוק כלל.

שור שהרג שור (שמות כא, לה־לו)

"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן..."

פשט הכתוב: שני מקרים פשוטים. במקרה ראשון, שור שהרג לראשונה, שני הבעלים מתחלקים בנזק ובנכסים. במקרה שני, אם היה ידוע שהשור נגחן, הבעלים הרשלן נושא באחריות מלאה.

פירוש חז״ל: פיתחו מערכת הלכתית שלמה סביב "שור תם" ו"שור מועד", עם כללים ותתי־כללים המסבכים את ההוראה המקורית.

גנב במחתרת (שמות כב, א)

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים."

פשט הכתוב: התורה מתירה להרוג גנב הנתפס "במחתרת" — תוך כדי פעולת פריצה פיזית לבית.

פירוש חז״ל: הרחיבו את המושג "מחתרת" גם למקרים בהם הגנב נמצא על הגג, בחצר או במקומות אחרים.

אחריות על אש (שמות כב, ה)

"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה."

פשט הכתוב: מי שהבעיר אש, אחראי באופן ישיר לנזק שהיא גרמה אם התפשטה.

פירוש חז״ל: הוסיפו סיווגים ודיונים (כמו "אשו משום חציו") המרחיקים מההבנה הפשוטה של אחריות ישירה.

אשריכם ישראל שאתם חוזרים למקור, לתורה שבכתב. זוהי הדרך שבורא עולם רוצה בה, דרך פשוטה, ישירה וברורה. הוא מבטיח לנו שהדרך הזו אינה קשה או בלתי מושגת, אלא קרובה ונגישה לכל אחד ואחת מאיתנו.

בצעדכם זה, אתם מצטרפים לקהילת המקראים, אנשים שבחרו לחיות את חייהם לאור דבריו הברורים של אלוהים. חזקו ואמצו.